<h1>ראבי"ה סימן ר"ב</h1>
<h2>דף לט:</h2>
תניא לא ישתטף אדם כל גופו [בין] בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו' עד רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר, אמר רבה בר בר חנה הלכה כרבי יהודה. ולא שנא בכלים ולא שנא בקרקע אסור. והני מילי בחמי אור, אבל בחמי טבריא, כעין חמי אש וחמי מדבר, מותר לכתחלה, [ד]מסקנא דהתירו להם חמי טבריא, ותניא נמי הכי בפרק שמונה שרצים [ק"ט ע"א] רוחצים בחמי טבריא וכו'. והרוחץ במי מערה ובמי טבריא דתנן [קמ"ז ע"א] דמשמע דיעבד, משום מי מערה נקט לה. ומיהו מדת פרישות הוא להתרחק, שהרי לא התירו להם חמי טבריא אלא מפני שראו שאין הדבר עומד, כדתניא בהדיא [מ' ע"א]. ועוד שיכול לבוא לידי איסורא, דתנן בפרק משילין [ביצה ל"ו ע"ב] אין שטין על פני המים, וטעמא גזירה שמא יעשה חביות של שייטין. ואפילו בחצר אסור, כדאמרינן בפרקין [מ' ע"ב] אמר רבי זירא אנא חזיתיה לרבי אבוהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר אי לא עקר, ופריך פשיטא דלא עקר דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ומשני לא קשיא הא דאיכא גידודי הא דליכא גידודי. ובצונן מותר לרחוץ אפילו כל גופו אפילו במקוה [ו]אף במעין, רק יזהר מלשוט. וכן גרסינן נמי בפרק חבית (שק) שנשברה [קמ"ז ע"ב] אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע היינו מעלין שמן ואלונתית מחצר לגג ומגג לקרפף עד שהיינו מגיעים אצל מעין שהיינו רוחצים בו. והילכתא מסתפג אדם באלונתית ומביאה בידו לתוך ביתו. וכן עשרה [בני אדם] מסתפגין באלונתית אחת פניהם ידיהם ורגליהם, ורבינו שלמה פירש הוא הדין לכל גופם, ואף על גב דנפישי מיא כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי. גרסינן בפרק חבית [קמ"ז ע"א] סכין ו[מ]משמשין בבני מעים אבל לא מתעמלין ולא מתגררים. וצריך לשנות מעט. ו[מ]משמשין בבת אחת, כרבי יוחנן. ואין יורדין לפילומא, משום פיקא. יש לפרש פן ישתקע בטיט ואתי לידי סחיטה. ורבינו חננאל פירש [שהם צוננים] וקשה לו כי ישלשל.
<h2>דף מ.</h2>
ואסור לכנוס לבית המרחץ כדי להזיע בשבת, שהרי גזרו על הזיעה. ומיהו תניא אמבטאות של כרכים מטייל בהם ואינו חושש, [ו]הני מילי של כרכים אבל של כפרים לא, דכיון דזוטרי נפיש הבלייהו. ואם עומד כשהוא לבוש ומזיע שרי. וקיימא לן כשמואל דחמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו לא ואפילו אבר אבר, דהא תניא כוותיה. ואין צריך לומר בחמין שהוחמו ביום טוב. ומרחץ שפקקו נקביו מערב שבת למוצאי שבת רוחץ [בו] מיד. ותניא בפרק שואל [קנ"א ע"ב] עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ [המרחצת] בשבת אם רוב גוים רוחץ מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיוחמו חמין רבי יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש שם רשות רוחץ בה מיד, דתלינן [שעבדיו חממו] לו מיד. וביום טוב מותר להחם חמין לרחיצת פניו ידיו ורגליו, [ד]הילכתא כבית הלל, ואפילו אם אינם ראוים לשתיה. ותניא בפרק במה טומנין [נ' ע"ב] רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו שנאמר כל פעל ה' למענהו.
<h2>דף מ:</h2>
תנו רבנן מיחם אדם אלונתית ומניחה על גבי מעיו בשבת. ונראה לי דהוא הדין [כל] דבר הניטל בשבת. ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחנו על גבי מעיו בשבת ודבר זה אסור אפילו בחול מפני הסכנה. אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר. פירוש מלשון ואסלדה בחילה, שנבעת. ובירושלמי [שבת פ"ג ה"ב] גרסינן יד שולטת בו. היכי דמי יד סולדת בו אמר רבה כל שכריסו של תינוק נכוית ממנו. שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה כלי שני אינו מבשל ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו. והכי הילכתא, ולא כההיא ברייתא דקתני לעיל מפני שמפשיר מים שעליו. וסבירא ליה לשמואל דרבי יהודה פליג אפילו במים.
ובמרחץ אסור להרהר בדברי תורה אם לא לאונסו, כדאיתא בפרק טבול יום [זבחים ק"ד ע"ב] וכן בבית הכסא. ודברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש ודברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול, ולענין אפרושי מאיסורא אפילו בלשון הקודש שרי.
<h2>דף מא.</h2>
המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ופליגי בפירושה רב ושמואל, והילכתא בהא כשמואל, דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כרבי יהודה ובדבר שאין מתכוין סבירא ליה כר' שמעון, ותו דבשילהי מסכת [קנ"ז ע"א] פסקו רב אחא ורבינא כרבי שמעון.
<h2>דף מב.</h2>
אמר רבינא הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות [פחות] מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא, והכי הילכתא. ושמעינן מינה [ד]הוא הדין לכל מידי שיש לחוש להזיקא, כגון מנורה אם תלויה במקום שיש לחוש להיזק, וכל שכן אם צריך למקומו שמותר לטלטל, ומשמע אפילו למאן דאית ליה מוקצה, וכל שכן למאן דפסיק כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור בשילהי מסכת דשרי, אפילו ליכא למיחש למידי.
תנו רבנן נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין דברי בית שמאי ובית הלל אומרים בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין מותר במה דברים אמורים בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין, פירוש משום דדמי להטמנה, ולא כפירוש רבינו שלמה שפירש משום דתתאה גבר, רבי שמעון בן מנסיא אוסר. ולא סמכינן אהא דפסיק רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, אלא מסקינן כבית הלל, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד מדתני ר' חייא כוותייהו דבית הלל ואוקמה רב אשי מערה איתמר. וכן פסק רבינו חננאל ושאר הגאונים. וכי שרי מערה הני מילי בכוס, דכלי שני אינו מבשל והפשירו בו לא זהו בישולו, וכן אם שאב בספל מתוך האמבטי. אבל בתוך האמבטי אסור לערות צונן לתוך חמין, דדמי להטמנה, ותו דבמקום הראוי לבשל הפשירו זהו בישולו. וכלי שני אפילו יד סולדת בו לא אמרינן הפשירו זהו בישולו, [ולא גזרינן], דלא אתי למיטעי, שבישול כזה אינו אלא מדרבנן, וכדאמרינן [מ' ע"ב] [אמר רבי] יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן שמע מינה תלת [שמע מינה שמן יש בו משום [בישול] ושמע מינה כלי שני אינו מבשל] ושמע מינה הפשירו לא זהו בישולו, פירוש שכל כלי שני הפשיר מיקרי. ומיהו בכלי ראשון שהוא מקום הראוי לבשל הפשירו זהו בישולו, וכדאמרינן לעיל מינה מתחמם אדם כנגד המדורה וכו' עד מפני שמפשיר מים שעליו, וכן בברייתא אחריתא דקתני מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, ויחמו דהכא היינו הפשירו, ולגבי הפגת צינתן קרי להו יחמו. [ו]רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל מודו לתנא קמא במים, אך בשמן פליגי עליה (וכו'). ונראה בעיני דאפילו באמבטי לא אסור בית הלל אלא בעודו מונח במקומו על גבי האש, אבל אם סילקו מתוך האש [אפילו] צונן לתוך החמין שרי כדי הפשר. והשתא אתיא מתניתין כבית הלל, דמוקי לה אביי המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן הוא לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. והא דמסקינן בסוף פרק במה טומנין [נ"א ע"ב] דמותר להטמין את הצונן בשבת, הכי פירושו מותר להטמין את הצונן בימות החמה כדי שלא יחמו, דלא גזרינן משום הטמנה, ולא שנא בדבר שאינו דרכו להטמין [ולא שנא בדבר שדרכו להטמין] שרי. וקרוב הדבר בעיני שלא חילק התלמוד גבי מיחם אלא בנותן מים לתוכו מיד עם סילוקו מן האש, דדמי להא דתנן האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי, אבל [אם] הניחו (לעשות) לעמוד כדי להפיג את רתיחתו הוה ליה ככלי שני, וכל כלי שני הפשיר מיקרי. והלשון מוכיח, דקאמר שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין. וכפי הענין שפירש[תי] צריך להזהר בלילי שבת אם [הניח יין] או כל דבר חם אצל האש ורוצה למוזגם בצונן שיתנהו בכלי שני או יניחנו להפיג חומו, ואם רוצה יריק מן החם לכלי שני שבו הצונן, כבית הלל, ואין כאן משום בישול. ואף על פי שאם היה מערה על התרנגולת בכי האי גוונא יש מרבותי שאוסרין, דחשיבי ככלי ראשון, והרבו בראיותיהם, וגם הביאו מזבחים [צ"ה ע"ב] ומתלמוד ירושלמי דפרק כירה [שבת פ"ג ה"ג] דגרסינן מהו לתת תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה רבי יונה אמר אסור וכו', שאני הכא דהמים הצוננים כחם גדול לצנן. וקבלתי דכלי שני, נהי שאינו מבשל, בולע ומפליט הוי. [ו]אם [מלגו תרנגולת כשירה יחד] עם האסורה [נראה] שאסור, [שיש לחלק בין] דמה [ל]שומנה, [ש]שומן נדבק לאלתר ומפעפע למים ונבלע בדבר קל מדם, כדמוכח בפרק כל הבשר [חולין קי"ב ע"ב] בההיא דרב מרי בר רחל [דאימלחה] ליה חתיכה של נבלה בהדי שחוטה דאפילו בכלי מנוקב אוסר, הלכך אין לדמותם לשתי כשרות [הנמלגות] ביחד, דאף על גב דליכא למימר בהו דמא משרג שריג מיהו אינו נדבק בדבר קל כשומן. מיהו לבתר [מליגת] כשירות נמי אין [להחזיר המים] ליורה ולהרתיחם שנית כדי [למלוג] בהם שנית או להדיח בהם קערות, שאז יאסר הכל מדמו שנפלט בתוך הכלי בראשונה. [בפרק] כל שעה פי[רשתי] לה וגם בפרק כל הבשר.
<h2>דף קמז:</h2>
גרסינן בפרק חבית ואיתה נמי בפרק חלק [סנהדרין ק"א ע"א] [הלכה] הלוחש על המכה, תנו רבנן סכין וממשמשים בבני מעים ולוחשין לחישות נחשים ועקרבים בשבת ומעבירים [כלי] על גב העין [בשבת] אמר רבן שמעון בן [גמליאל] במה דברים אמורים בכלי הניטל בשבת אבל בכלי שאינו ניטל בשבת אסור. וסיכה דשריא הני מילי שדרכו לסוך. ומיכן נראה לי שמותר ללחוש על דבר עין הרע בשבת וגם למדוד החגור למי שחש בראשו, דמתעסק בעלמא הוא, כדתניא [בשילהי מסכתין] [קנ"ז ע"ב] ומודדים את המקוה, ובגמרא אמרינן עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר [רב הונא] דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה אמר ליה אימר דאמרי מדידה [דמצוה] דרשות מי אמרי אמר ליה מתעסק בעלמא אנא. ובירושלמי גרסינן לוחשין למעיין ולעין לנחשים ולעקרבים ומעבירין על גבי העין בשבת מעשה ברבי עקיבא שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת.
תנו רבנן אין מגררין במגרירה בשבת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו [רגליו] מלוכלכות בטיט רוחץ כדרכו ואינו חושש, רב שמן בר יהודא עבדא ליה אימה מגררתא דכספא. פירש רבינו שלמה לצורך השבת משום שינוי.
